אתה מנסה כילד להתחבב על ילדה והיא דוחה אותך. החוויה הזו גורמת לך כאב. כתוצאה מכך נוצר מנגנון הגנה שמונע ממך להתקרב לילדות שאתה מחבב אותן. להמנע מכאב הדחייה הפוטנציאלי, ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים לגדול מהמקום הפגוע ואז אנחנו מוותרים או מחלישים את מנגנון ההגנה. במקרה שלנו אנחנו לומדים להתקרב לאנשים שאנחנו אוהבים ובכך משחררים את מנגנון ההגנה.
אבל, ישנם מקרים בתחומים ספציפיים מאוד וביחס למבנה האישיות שלנו שבהם מנגנוני ההגנה הופכים להיות מאוד דומיננטיים בחיים שלנו ובעצם מנהלים את הפעולות שלנו. במקרה שלנו אנחנו נמנעים מליצור קשר בריא עם אנשים שאנחנו מחבבים.
אז, אם אנחנו לוקחים ילד רגיל, שלמכתחילה יש לו יצר רע מנעוריו, אגו, הרצון לקבל לעצמו. מעגלי ההשפעה שלו מכתיבים לו ערכים מסוימים של חברה והתנהגות, כמו שכדי לקבל כבוד ואהבה הוא צריך להשתמש בכח, ולהתנהג בצורה עבריינית. בנוסף, הוא נמנע מלהרגיש את כאב הזולת, כי הוא פיתח מנגנון הגנה דומיננטי שמגן עליו מפני מהפגיעות שלו.
אם אנחנו לוקחים אדם כזה שמתוך כל המרכיבים הללו בוחר להתנהג בצורה עבריינית, ולפגוע באשה ללא הסכמתה, האם הוא אשם? האם ישנה משמעות למפגש הזה בין אותו גבר פוגע לאשה הנפגעת?
קשה מאוד שלא להסתכל על אותו אדם כאשם. הרי הוא פשע, ומתקוף פשיעתו נדרש צדק, מה שמעלה את השאלה מה זה צדק?
אם אנחנו לוקחים אדם כזה שמתוך כל המרכיבים הללו בוחר להתנהג בצורה עבריינית, ולפגוע באשה ללא הסכמתה, האם הוא אשם? האם ישנה משמעות למפגש הזה בין אותו גבר פוגע לאשה הנפגעת?
קשה מאוד שלא להסתכל על אותו אדם כאשם. הרי הוא פשע, ומתקוף פשיעתו נדרש צדק, מה שמעלה את השאלה מה זה צדק?
מבחינה רוחנית, אין לנו ממש יכולת לברר חשבונות של שמיים. אבל, אנחנו יכולים מספרי חכמים ללמוד שהנשמה בוחרת להתגלגל לתוך גוף מסויים. לעבור תהליך שבו היא גדלה לתוך אותו אדם, שלהסוף מבצע פעולה עבריינית. יכול להיות שהצד הנפגע, היה בגלגול הקודם הצד הפוגע. מבחינה רוחנית שייתכן שהיה כאן "סגירת חשבון" מבחינת סובב ומסובב, סיבה ותוצאה. בשפה המודרנית, אנחנו משתמשים במונח קארמה הלקוח מפילוסופיות מארצות המזרח הרחוק.
המדינה המודרנית פועלת בשלוש דרכים כנגד העבריין: שלילת החירות, הרחקתו מהחברה ומשתדלת לשקם אותו. אין ספק שהכנסת אדם לבית כלא היא בעייתית. בית כלא מהווה סביבת השפעה הרסנית לאדם ולרוב לא נותנת לו הזדמנות אמיתית להשתקם.
בימי המקרא לא היו בתי כלא. אדם שפשע נשפט בבית דין לפי הלכות ברורות. לא היו הרשעות לפי ראיות נסיבתיות. אדם שגנב נאלץ להחזיר את שגנב או שהפך לעבד. כדי לדון אדם למוות היה צורך בשני עדים כשרים שראו בזמן המעשה. אין זה המקום לפרט, אבל, ברור שמערכת הענישה המודרנית אינה נותנת פיתרון של צדק לקורבנות ותיקון לפושעים. אלא, ממשיכה את הסבל של הקורבן ושל התוקף.
לדעתי, המערכת השיקומית כדאי ותהיה אחת כלפי התוקף וכלפי הנפגע. כאשר, מצד אחד מוביל את העבריין לתהליך תשובה אמיתי הכולל וידוי על חטא, הכאה על פשע, חרטה וקבלה לעתיד. כלומר, לקבל על עצמו את הפשע, להבין את הכאב שגרם, לכאוב את מה שהביא אותו למעשה ולתקן את הדרך שלו. מצד שני אותה מערכת לעודד את הנפגע לעבור תהליך שבו הוא ינטוש את תפקיד הקורבן ויעבור למקום של חוזקה וחמלה לעצמו וסליחה לתוקף.
לסיכום:
כל עוד האדם יחזיק בתפקיד הקורבן לא יוכל להתרפא מן הטראומה שחווה. עליו לעבור תהליך של סליחה וחמלה כלפי עצמו וכלפי התוקף. חמלה מביאה את האדם להתבוננות נכונה על החיים. ישנו קשר עקיף בין התוקף לנתקף וכאשר שני הצדדים מאזנים את עצמם כך גם הקשר ביניהם מתאזן ואין יותר סובב ומסובב, אין סיבה ותוצאה אין יותר קארמה.