אחרי החגים הגיע. עכשיו מתחילה השנה האמיתית

חיכינו לזה בערך חודש.

"רק שייגמרו החגים ונחזור כבר לשגרה."

אמרנו את זה אחרי עוד ארוחה, עוד נסיעה למשפחה, עוד יום שבו הילדים בבית, עוד קנייה בסופר ועוד פעם שצריך להבין איזה יום היום ומה פתוח ומתי.

והנה, זה הגיע.

החגים מאחורינו.

ביום ראשון בבוקר השעון יצלצל. הילדים יחזרו למסגרות. הכבישים יחזרו להיות הכבישים שאנחנו מכירים. ההודעות בעבודה יתחילו לרוץ. היומן יתמלא שוב.

חוזרים לשגרה.

רק שיש בעיה קטנה.

לא בטוח שיש לך כוח לחזור אליה.

אחרי חודש שבו היית אבא, בן זוג, בן משפחה, מארח, מתארח, נהג, קניין, מפעיל ילדים, ולפעמים גם ניסית למצוא בתוך כל זה כמה דקות לעצמך, אתה אמור לקום ביום ראשון בבוקר ולהתחיל את "השנה החדשה".

בכוחות מחודשים, כמובן.

רק שאולי הכוחות לא כל כך מחודשים.

אולי אתה פשוט עייף.

וזה קצת מצחיק, כי הרי חיכית לרגע הזה.

חיכית לחזור לשגרה. אז למה אין לך כוח?

יש משהו קצת משונה בתקופה הזאת.

מצד אחד, החגים מוציאים אותנו מהשגרה.

מצד שני, זאת אחת היציאות הכי מעייפות מהשגרה שיש.

השגרה נעצרת, אבל החיים ממש לא.

יש ארוחות, משפחה, תפילות, נסיעות, ילדים, קניות, סידורים. יש הרבה ביחד. לפעמים אפילו קצת יותר מדי ביחד.

ובתוך כל זה עברנו גם תקופה עם לא מעט משקל.

ראש השנה.

יום כיפור.

סוכות.

שמחת תורה.

ימים שמזמינים אותנו לחשוב על החיים שלנו. על מה שהיה. על מה שאנחנו רוצים שיהיה. על המקומות שאנחנו מרוצים מהם, וגם על אלה שפחות.

ואולי היו גם כמה רגעים שקטים שבהם משהו עלה.

מחשבה על הזוגיות.

משהו עם אחד הילדים.

שאלה לגבי העבודה.

הבטחה קטנה שנתת לעצמך.

לא בהכרח החלטה גדולה.

אולי רק מחשבה כזאת:

השנה אני רוצה להיות יותר נוכח בבית.

השנה אני רוצה פחות להתעצבן.

השנה אני חייב לעשות משהו עם העבודה הזאת.

השנה אני רוצה קצת לחזור לעצמי.

ואז מגיע יום ראשון.

והחיים אומרים: יופי, היה מרגש. עכשיו יש 47 הודעות שלא ענית עליהן.

ופה הרבה מהדברים שרצינו מתחילים להיעלם.

לא כי לא התכוונו אליהם באמת.

פשוט כי השגרה חזקה.

היא יודעת לבלוע אותנו מהר מאוד.

אולי השאלה היא לא איך חוזרים לשגרה, אלא לאיזו שגרה

הרבה מהתוכן שנראה עכשיו ידבר על "חזרה נכונה לשגרה".

איך לסדר שוב את שעות השינה.

איך לחזור לתזונה.

איך לחזור לכושר.

איך להשתלט על כל המשימות שהצטברו.

הכול חשוב.

אבל אותי מעניינת שאלה אחרת.

אולי השאלה היא לא איך חוזרים לשגרה אחרי החגים. השאלה היא לאיזו שגרה אתה בוחר לחזור.

כי אם כל מה שקורה עכשיו הוא שאנחנו לוחצים שוב על כפתור ההפעלה וחוזרים בדיוק לאותם חיים שהיו כאן לפני חודש, אז אולי שווה לעצור רגע ולשאול אם זה באמת מה שאנחנו רוצים.

אני לא מדבר על לעזוב את העבודה ביום ראשון בבוקר.

גם לא על מהפכה בזוגיות או על מעבר לגור באיזה מצפה בגליל כי הבנו בסוכות שאנחנו צריכים יותר טבע.

אני מדבר על משהו הרבה יותר פשוט.

לעצור רגע לפני שהמרוץ מתחיל שוב.

כי יכול להיות שהחודש האחרון הראה לך משהו.

יכול להיות שבתוך כל הרעש הייתה מחשבה אחת שחזרה שוב ושוב.

משהו שאתה כבר יודע.

משהו שאתה מרגיש הרבה זמן.

ואם זה כבר עלה, אולי חבל למהר לקבור את זה שוב מתחת לעבודה, למשימות ולחיים.

לפני שאתה מתחיל לרוץ, תבדוק איפה אתה עומד

אני עובד הרבה עם חמישה רבדים: רצון, מחשבה, רגש, דיבור ומעשה.

אבל אני לא רוצה להפוך את יום ראשון בבוקר לסדנה.

אין צורך לפתוח מחברת חדשה, לקנות טושים צבעוניים ולכתוב "החזון שלי לשנת תשפ"ז".

מספיקות כמה דקות.

קפה.

קצת שקט.

וחמש שאלות.

לא צריך תשובות חכמות.

צריך תשובות אמיתיות.

רצון: מה אני באמת רוצה מהשנה הזאת?

זאת נשמעת כמו שאלה גדולה, אבל אני דווקא מציע לענות עליה בקטן.

לא "איפה אני רואה את עצמי בעוד שנה".

עזוב.

מה אתה רוצה שיהיה קצת אחרת?

אולי אתה רוצה לחזור הביתה מהעבודה ולהצליח להיות בבית גם בראש, לא רק בגוף.

אולי אתה רוצה שהיחסים עם האישה שלך ירגישו פחות כמו ניהול משק בית משותף.

אולי אתה רוצה להיות יותר סבלני לילדים.

אולי אתה רוצה להרגיש שאתה מתקדם בעבודה ולא רק שורד עוד שבוע ועוד חודש.

ואולי אתה פשוט רוצה קצת שקט.

לא שקט מהילדים ולא חופשה בצימר.

שקט בפנים.

נסה לא לענות מה אתה אמור לרצות.

מה אתה רוצה?

מחשבה: מה לא מפסיק להסתובב לי בראש?

יש מחשבות שמגיעות והולכות.

ויש כאלה שלא עוזבות.

במקלחת.

בנסיעה.

לפני השינה.

באמצע תפילה.

לפעמים אנחנו כבר מכירים אותן כל כך טוב שאנחנו בקושי שמים לב שהן שם.

"אני לא יכול להמשיך ככה בעבודה."

"אנחנו מתרחקים."

"אני לא מספיק עם הילדים."

"אני חייב לעשות משהו עם הכסף."

"אני מרגיש שאני דורך במקום."

לא כל מחשבה שחוזרת היא אמת.

אבל מחשבה שחוזרת שוב ושוב שווה רגע של תשומת לב.

במקום להעיף אותה ולהמשיך הלאה, אפשר לשאול:

למה דווקא זה לא עוזב אותי?

מה יש שם שאני לא רוצה לפגוש?

רגש: מה נשאר בי אחרי החודש הזה?

זאת שאלה שאנחנו הגברים לפעמים אוהבים לסבך.

"איך אני מרגיש?"

לא יודע.

בסדר.

עייף.

יאללה, אפשר להתקדם.

אבל רגע.

עייף זה כבר משהו.

ואולי מתחת לעייפות יש עוד משהו.

אולי יש הקלה שהחגים נגמרו.

אולי עצב.

אולי דווקא היה לך טוב ועכשיו קשה לחזור.

אולי היה מתח במשפחה.

אולי משהו שקרה באחת הארוחות עדיין יושב לך בבטן.

ואולי פתאום היית הרבה יותר עם הילדים והבנת כמה אתה מפספס אותם בשגרה.

לא צריך לנתח את זה.

לא צריך לתת לזה שם מקצועי.

רק לא למהר לברוח מזה.

דיבור: איזו שיחה מחכה לי?

יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים להגיד.

ואז אנחנו דוחים אותם.

כי עכשיו חג.

כי יש אורחים.

כי הילדים פה.

כי זה לא הזמן לפתוח את זה.

כי אחרי החגים.

נו, אז הנה.

אחרי החגים הגיע.

אולי יש שיחה עם האישה שאתה דוחה.

אולי משהו בעבודה שצריך סוף סוף לשים על השולחן.

אולי הילד שלך מחכה כבר הרבה זמן לשיחה שהיא קצת מעבר ל"נו, הכנת שיעורים?"

ואולי השיחה היא בכלל עם עצמך.

משהו שאתה יודע כבר הרבה זמן, אבל מעדיף לא להגיד בקול.

כי ברגע שאומרים משהו בקול, הרבה יותר קשה להעמיד פנים שלא ידענו.

לא חייבים לפתור הכול השבוע.

אבל אפשר לפחות להפסיק לברוח מהשיחה.

מעשה: מה הדבר האחד שאני עושה השבוע?

ופה, מבחינתי, נמצא המבחן.

אפשר לחשוב הרבה.

להרגיש הרבה.

לדבר הרבה.

גם לקרוא מאמרים אפשר הרבה.

בסוף משהו צריך לפגוש את החיים.

אבל שים לב:

משהו אחד.

לא רשימת החלטות לשנה החדשה.

לא שבעה הרגלים חדשים שמיום ראשון אתה מתחיל לבצע בחמש וחצי בבוקר.

דבר אחד.

לקבוע את השיחה.

לצאת להליכה.

לכבות את המחשב בשעה מסוימת.

לשבת עם הילד.

לפתוח סוף סוף את המסמך.

לקבוע פגישה.

ללכת לישון מוקדם.

לעשות את הטלפון שאתה דוחה כבר חודשיים.

משהו מספיק קטן כדי שבאמת תעשה אותו.

כי בסוף, שינוי בחיים לא קורה רק ברגע שבו הבנו משהו.

הוא קורה כשמשהו קטן בהתנהגות שלנו מתחיל להשתנות.

אתה לא צריך לפתוח את השנה בספרינט

יש נטייה כזאת אחרי החגים.

זהו.

נגמרו התירוצים.

עכשיו מתחילים לעבוד.

דיאטה.

כושר.

פרויקט חדש.

יותר זמן עם הילדים.

דייט שבועי עם האישה.

לימוד.

תפילה.

חיסכון.

קדימה.

עד יום רביעי כבר בא לנו עוד חג.

אני מאמין מאוד בלקיחת אחריות על החיים.

אבל לפעמים אנחנו מתבלבלים בין אחריות לבין להחזיק בכוח.

לקחת אחריות לא אומר להיות כל הזמן בתנועה.

וזה בטח לא אומר להתעלם מעצמך ולהמשיך כי "צריך".

לפעמים אחריות מתחילה בזה שאני מפסיק לרוץ מספיק זמן כדי לראות לאן אני רץ.

יש הבדל בין לומר:

"אין לי כוח, אז אני לא עושה כלום"

לבין לומר:

"אני עייף. אני רואה את זה. ועכשיו אני בוחר איך אני רוצה להיכנס לתקופה הזאת."

במקרה הראשון העייפות מנהלת אותי.

בשני אני מקשיב לה, אבל אני עדיין בעל הבית.

אני עדיין בוחר.

ולפעמים הבחירה תהיה דווקא להוריד משהו.

לא להוסיף.

אולי השנה לא צריכה להתחיל בעוד התחייבות.

אולי היא צריכה להתחיל בדבר אחד שאתה מפסיק לעשות רק כי התרגלת.

גם זאת הובלה עצמית.

השנה מתחילה דווקא ביום רגיל

יש משהו יפה בראש השנה.

הבגדים.

התפילות.

המשפחה.

התחושה שמשהו חדש מתחיל.

אבל רוב החיים שלנו לא מתרחשים בראש השנה.

הם מתרחשים ביום ראשון.

וביום שני.

וביום רביעי בערב כשכולם עייפים ומישהו בבית אומר משהו בדיוק בטון שמקפיץ אותך.

הם מתרחשים בפקק.

במשרד.

במטבח.

בהודעה שאתה מקבל מהבנק.

בשיחה עם האישה לפני השינה.

ברגע שבו הילד שלך מבקש ממך משהו בדיוק כשאתה באמצע משהו חשוב.

שם נמצאת השנה החדשה.

שם כל הדברים שחשבנו עליהם בחגים פוגשים את החיים עצמם.

זה יחסית קל לרצות להיות אבא יותר נוכח כשחושבים על זה בראש השנה.

הרבה יותר קשה להיות אבא נוכח בשבע וחצי בערב כשאתה גמור והילד מתחיל לספר לך סיפור שאין לו סוף.

קל לרצות זוגיות טובה יותר.

יותר קשה לעצור באמצע ויכוח ולהבין שאתה כבר לא מקשיב. אתה רק מחכה לתורך לענות.

קל להחליט שאתה רוצה לשמור יותר על עצמך.

יותר קשה לסגור את המחשב כשיש עוד עבודה.

אבל דווקא שם זה קורה.

לא ברגעים הגדולים.

ביום יום.

ומה אם הבנת שאתה לא רוצה לחזור בדיוק לאותם חיים?

יכול להיות שקראת עד כאן ומה שעלה הוא בכלל לא משהו קטן.

אולי אתה יודע כבר תקופה שמשהו לא עובד.

שאתה מתפקד.

עובד.

מחזיק את הבית.

דואג.

עושה את מה שצריך.

אבל בפנים משהו נשחק.

אולי החגים פשוט נתנו לך מספיק מרחק כדי לראות את זה.

ואז חוזרת השגרה, ויש פיתוי גדול לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות מצוין:

להיות עסוקים מספיק כדי לא לחשוב על זה.

אני לא חושב שכל תחושה דורשת טיפול.

ולא כל תקופה קשה אומרת שצריך עכשיו להפוך את החיים.

אבל כשאותו דבר חוזר שוב ושוב, שווה להקשיב.

לפעמים צריך מקום שאפשר לעצור בו.

בלי הצגות.

בלי צורך להגיע מיד לתשובה.

פשוט להבין:

מה אני רוצה.

מה עובר לי בראש.

מה אני מרגיש.

מה אני לא מצליח להגיד.

ומה אני רוצה לעשות מכאן.

אם משהו מכל זה פגש אותך, אפשר לקבוע איתי פגישת היכרות. הפגישה מתקיימת בזום, נמשכת 30 דקות וללא עלות. אם יתאים לך להמשיך, גם המפגשים מתקיימים בזום, בעלות 300 ש״ח למפגש.

לא כדי להחליט עכשיו על תהליך.

ולא כי משהו אצלך "לא בסדר".

פשוט לשבת, לדבר ולבדוק מה קורה שם ואם הגיע הזמן לעשות עם זה משהו.

כי ביום ראשון בבוקר השעון יצלצל בכל מקרה.

העבודה תחכה.

הילדים יצטרכו לצאת.

הטלפון יתחיל לצפצף.

והחיים יחזרו להיות החיים.

אבל אולי לא צריך לחזור אליהם בדיוק כמו שיצאנו מהם.

השנה החדשה לא באמת מתחילה כשאנחנו אומרים "שנה טובה".

היא מתחילה בבוקר רגיל, כשאף אחד לא מסתכל, ואנחנו בוחרים מה מכל מה שרצינו אנחנו באמת לוקחים איתנו לחיים.