גבריות הישראלית: בין שתיקה לצעקה

בישראל יש דימוי ברור של מה זה להיות גבר. מצד אחד: להיות קשוח, להחזיק, לא להראות חולשה. מצד שני: יש גם התפרצויות, ויכוחים סוערים וכעס שיוצא אחרי הרבה זמן של שתיקה.

השילוב הזה, בין שתיקה לצעקה, אינו רק עניין אישי. הוא חלק מתרבות שמעצבת גברים מגיל צעיר, ונכנסת איתם לעבודה, לזוגיות ולבית.

איפה עובר הקו הדק בין חוזק לשקט?

יש שקט שהוא כוח: היכולת לעצור, לא להגיב מיד, לשאת מורכבות. אבל יש שקט אחר, כזה שמגיע מחוסר רשות להרגיש. שקט שבו אדם לא מדבר כי אין לו שפה, או כי הוא בטוח שאם ידבר ייחשב חלש.

השקט הזה קרוב מאוד לדפוס של שתיקה שעוברת בירושה. התרבות לא יוצרת אותו מאפס, אבל היא יכולה לחזק אותו.

הגבר הישראלי: חזק, שותק וגם מתפרץ

הגבריות המקומית נבנית בתוך מציאות עמוסה: צבא, עבודה, אחריות כלכלית, משפחה ומתח ציבורי גבוה. היא מחנכת גברים לשתוק כשהם חלשים, ולהתפרץ כשהלחץ כבר גדול מדי.

• שאיפה להיות תמיד בשליטה.
• החזקת רגשות בפנים עד שהם יוצאים בצעקה.
• מסר סמוי שכעס לגיטימי, אבל עצב פחות.

התרבות הישראלית: שקט חיצוני, רעש פנימי

"סמוך עליי", "יהיה בסדר", "אל תעשה סצנות" - אלה משפטים שיכולים ללמד גברים להסתיר. מצד שני, התרבות המקומית גם מאפשרת חום, ויכוחים ודרמה. התוצאה היא נדנדה בין שתיקה לבין התפרצות.

אותו דפוס לא נשאר במרחב הציבורי. הוא נכנס ישירות אל הבית, ושם עולה השאלה איך לשבור דפוסי שתיקה במערכות יחסים.

מה המחיר של המעבר הזה?

גבר שחי על הציר שבין שתיקה לצעקה מתקשה ליצור קרבה יציבה. השתיקה יוצרת ריחוק, והצעקות פוגעות באמון. במקום שיחה יומיומית פשוטה, מתפתחת דינמיקה של מתח מתמשך.

בזוגיות זה יכול להיראות כך: שותקים ימים שלמים ואז מתפרצים בוויכוח חד. בבית עם ילדים זה יכול להיראות כך: שותקים כשהם צריכים תשומת לב, וצועקים כשהם עוברים את הגבול.

הדרך לשפה אחרת

לא חייבים להמשיך לנוע בין שתיקה לצעקה. יש אפשרות ללמוד לדבר אחרת: לתת מילים לרגש עוד לפני שהוא מצטבר, להתחיל משפטים פשוטים, ולבנות נוכחות רגשית אמיצה אך מדודה.

זו בדיוק העבודה של שפה רגשית חדשה: לא לדבר בלי גבול, אלא לדבר בזמן. לא להתפוצץ, אלא לומר אמת קטנה לפני שהגוף מחזיק יותר מדי.