כשאנחנו מסתכלים על גברים בישראל – בעבודה, בצבא, בבית – אנחנו רואים תבנית חוזרת: שתיקה. לא מדובר רק בחוסר מילים אלא בדפוס שנצרב עמוק. גבר שותק מול כאב, מול פחד, מול געגוע. למה? כי לרוב הוא הבן של מישהו שכבר שתק לפניו. האב לא דיבר על מה שעבר עליו, הסבא הסתיר את הצלקות שלו, והשתיקה עברה כמו ירושה. השאלה הגדולה היא: מה קורה כשהשתיקה הזו הופכת לנכס עיקרי שעובר במשפחה?
הסיבה שהרעש בראש שלך לא מפסיק היא לא כי אתה לא חזק מספיק. זה כי כל חייך לימדו אותך לקרוא את לוח השעונים שלך הפוך. גלה את השיטה הפשוטה לתרגם את הלחץ בבטן להחלטה הכי חדה וברורה שתקבל השבוע.
כשהילד גדל ליד אב ששומר בפנים, הוא לומד שזה "הדרך הנכונה". הוא לא מקבל שיעור רשמי, הוא פשוט מחקה.
בדיוק כמו צבע עיניים או מבנה גוף, גם דפוסי שתיקה עוברים הלאה, רק שהם לא ביולוגיים אלא רגשיים.
שתיקה כזו לא נעלמת כשהילד מתבגר. היא נכנסת לזוגיות, להורות, לחיים הבוגרים.
דוגמא יומיומית
אבא שותק מול בעיה. הבן רואה, לומד, וכשהוא עצמו מתבגר – הוא מתנהג בדיוק כך. לא כי הוא בחר בזה, אלא כי זה מה שהוא מכיר.
הבשורה הטובה היא זו לא גזירת גורל. גם אם קיבלנו שתיקה בירושה, אנחנו יכולים לבחור להעביר הלאה משהו אחר.
שהצעד הזה חוזר על עצמו, הוא מתחיל לשנות את כל הבית.
כי זה מה שהם ראו בבית וחשבו שככה מתמודדים.
כן. לא דרך דם אלא דרך התנהגות שנשארת ונלמדת.
בצעדים קטנים – מילה אחת בכל פעם.
כל גבר הוא הבן של מישהו, ומה שהוא לוקח מאביו ומעביר הלאה משפיע על דורות שלמים. אבל השרשרת הזו לא חייבת להמשיך לנצח. ברגע ששמים מילים קטנות במקום שתיקות, מתחילה ירושה אחרת – ירושה של קרבה ודיבור אמיתי.
אם אתה מרגיש שהשתיקות שעברת בילדות עדיין חיות בך – זה הזמן לשנות.
ב־נשימה חדשה אנחנו לומדים ביחד איך לפרק שתיקות, איך לבנות שפה פשוטה של רגשות, ואיך להעביר לילדים שלנו ירושה אחרת.
השתיקה שעוברת בירושה לא עומדת לבד. היא מחוזקת גם על ידי התרבות שסביבנו, שמעצבת איך גבר צריך להראות איך עליו להתנהג. במאמר הבא נדבר על הגבריות הישראלית: בין שתיקה לצעקה, ונראה איך הנורמות החברתיות יוצרות את הנדנדה שבין שקט כבד להתפרצויות שמפרקות את הכל.
